|
|
אודות
אני גל שרביט.
רובכם בטח מכירים אותי לפי הסיפור "אישי ושלי".
אז זה סיפור חדש....
הסיפור הוא על נערה שקוראים לה אלי(אלינור).
אלי גדלה וחייתה בבית יתומים....והיא רוצה לימצוא פרטים לגבי עברה המיסתורי....
בדרך תחווה חוויות מרתקות, כפיות, עצובות ומרתקות. ואפילו....חוויה אחרת, קצת לא נעימה...
מסוג שלא כולם מכירים.
|
מינטל 
מיטל היא החברה הכי טובה של אלינור. מיטל שוהה כבר 4 שנים בבית היתומים. היא ואלינור שותפות לתעלולים, לבדיחות מצחיקות ולהרפתקאות מסעירות. |
רוי 
נער שוויצר למדי. עשיר מאוד, אבל מיותם מהורים. הכסף גורם להיתפארות והערצה כלפיו. אבל מי שהוא אוהב ורוצה - לא רודפת אחריו, כמו כל שאר הבנות. |
צ'ופסטיק 
צ'ופסטיק הוא הכלב המתוק והנאמן של אלינור. צ'ופסטיק הגיע לבית היתומים בזכות אלינור, שביקשה אותו ליום הולדתה ה-5. צ'ופסטיק ואלי חברים טובים. יש להם תרגילים מגניבים, שריקות מיוחדות, ואפילו סימן שברגע שאלי עושה אותו - צ'ופסטיק מזנק, ונושך! |
סיגל 
סיגל היא "החדשה". סיגל הגיעה ליפני מיספר ימים מאמריקה. הוריה נהרגו כשהייתה בת שתים-עשרה. במשך שנה היא חייתה אצל מישפחת אומנה שהיתייחסה אליה כשיפחה, וברחה לבית היתומים. |
אודסה 
אוֹדֶסה היא בחורה בת עשרים שמיתנדבת בבית היתומים הדסה, כדי לימצוא את אחותה הצעירה. הוריה נתנו בידה פתק מגולגל שעד היום לא העזה להביט בו. אודסה היתנדבה בבית היתומים בתיקווה שתימצא שם את אחותה הצעירה. |
אנטיפה 
אנטיפה היא אחת המטפלות בהדסה. אנטיפה שונאת את אלינור מאוד. לשתיהן יש עבר משותף ומיסתורי. אנטיפה עקשנית, חדת לשון, אבל בתוכה לא כזו מרושעת, כפי שחושבת אלינור. |
|
|
פרק 6 החלטתי | | זהו זה.
היום היום הגדול.
חשבתי כל הלילה מה אומר לאוֹדֶסה בלי שזה ישמע טיפשי.
אני לא יכולה פשוט ללכת ולומר לה: "תישמעי אוֹדֶסה, אמא שלי באה אלי בחלום ואמרה לי שאת קשורה אלי ושאצלך אמצא את כל התשובות" צריך משהו...משהו מחוכם.
אני מכירה את אוֹדֶסה. שמדברים על המישפחה שלה היא מסמיקה ומשפילה מבטים לריצפה. ששואלים אותה על אמא שלה היא מאדימה כסלק. כששואלים אותה על אבא שלה, היא נפוחה כמו תפוח אדמה. וכששואלים אותה על אחותה הצעירה...
היא מתחילה ליבכות.
אף-פעם לא ידעתי למה היא כל-כך בוכה על אחותה. היא ניפטרה? היא נהרגה? לא העזתי לישאול, כי פחדתי לחטט יותר מידי.
דפקתי על דלת חדרה בהיסוס.
אוֹדֶסה גרה בחדר גדול אם כל שאר המטפלות. יש להן מקרר אישי, תנור קטן, מיטה לכל אחת, שתי בתי שימוש ומיקלחת.
אַנְטִיפֶה פתחה את הדלת. אני מוכרחה לעצור ולהסביר - את אנטיפה, אני שונאת.
בניגוד לאוֹדֶסה הנחמדה והמבינה, אנטיפה היא מרושעת וקרה. כודם כל, יש לה חזות מאיימת. היא בהירה מאוד, עניים שחורות גדולות ומלוכסנות{היא הגיעה מסין?}ושער סגול-שחור כהה.
שפתיה תמיד מרוחות באודם אדום חזק, שונה כל כך מעורה החיוור.
וחוץ מיזה היא תמיד לובשת שמלות כחולות ארוכות מבריקות. יש לה ידיים ארוכות וציפורניים שחורות ארוכות וחדות. כל פעם שילד טועה - לשונה, כמו סכין, יורה בצרורות הטחות והאשמות.
אותי היא שונאת במיוחד.
"תיראו תיראו, הינה הגברת הקטנה שחושבת שהיא יכולה להיכנס מתי שתירצה" אמרה בחיוך מרושע.
"באתי לבקש את אודסה לא אותך, אנטיפה" אמרתי בקול קר ונחוש.
"מיצטערת יקירתי. אודסה היקרה שלך נסעה לבית שלה ליפני שעה. היא אמרה משהו על אירוע מסויים. אני מיתנצלת" אמרה בקול זדוני וטרקה את הדלת.
"אנטיפה" שמעתי את קולה הרך של אודסה "מי ביקש אותי מיקודם?"
"אני!" היתפרצתי לחדר.
אנטיפה ניראתה מבוהלת וניגשה אלי.
"ילדה מטונפת! מיתפרצת! הוציאי אותה מיפה, בורה שכמוך!" קראה לעבר אודסה.
"אנטיפה יקירה, תני לי לשוחח אם הילדה" אמרה אודסה והכניסה אותי.
"אבל...היא תפריע לשעת התה המשותפת של כולנו!" קראה אנטיפה בקול צרוד.
"המשיכו בילעדי" אמרה אודסה לחברותיה.
סוף סוף נוכל לשוחח ביחידות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
|
|
;){kind=link}