אודות

אני גל שרביט.
רובכם בטח מכירים אותי לפי הסיפור "אישי ושלי".
אז זה סיפור חדש....
הסיפור הוא על נערה שקוראים לה אלי(אלינור).
אלי גדלה וחייתה בבית יתומים....והיא רוצה לימצוא פרטים לגבי עברה המיסתורי....
בדרך תחווה חוויות מרתקות, כפיות, עצובות ומרתקות. ואפילו....חוויה אחרת, קצת לא נעימה...
מסוג שלא כולם מכירים.

מינטל

מיטל היא החברה הכי טובה של אלינור. מיטל שוהה כבר 4 שנים בבית היתומים. היא ואלינור שותפות לתעלולים, לבדיחות מצחיקות ולהרפתקאות מסעירות.

רוי

נער שוויצר למדי. עשיר מאוד, אבל מיותם מהורים.
הכסף גורם להיתפארות והערצה כלפיו.
אבל מי שהוא אוהב ורוצה - לא רודפת אחריו, כמו כל שאר הבנות.

צ'ופסטיק

צ'ופסטיק הוא הכלב המתוק והנאמן של אלינור. צ'ופסטיק הגיע לבית היתומים בזכות אלינור, שביקשה אותו ליום הולדתה ה-5.
צ'ופסטיק ואלי חברים טובים. יש להם תרגילים מגניבים, שריקות מיוחדות, ואפילו סימן שברגע שאלי עושה אותו - צ'ופסטיק מזנק, ונושך!

סיגל

סיגל היא "החדשה".
סיגל הגיעה ליפני מיספר ימים מאמריקה. הוריה נהרגו כשהייתה בת שתים-עשרה. במשך שנה היא חייתה אצל מישפחת אומנה שהיתייחסה אליה כשיפחה, וברחה לבית היתומים.

אודסה

אוֹדֶסה היא בחורה בת עשרים שמיתנדבת בבית היתומים הדסה, כדי לימצוא את אחותה הצעירה.
הוריה נתנו בידה פתק מגולגל שעד היום לא העזה להביט בו.
אודסה היתנדבה בבית היתומים בתיקווה שתימצא שם את אחותה הצעירה.

אנטיפה

אנטיפה היא אחת המטפלות בהדסה.
אנטיפה שונאת את אלינור מאוד.
לשתיהן יש עבר משותף ומיסתורי.
אנטיפה עקשנית, חדת לשון, אבל בתוכה לא כזו מרושעת, כפי שחושבת אלינור.

פרק 1 מחכה שיבוא

18/05/2012 08:26

מתוק ומר

אני שוכבת על המיטה שלי ומנסה לארגן את מחשבותי.
זו כבר השנה ה-14 שני נימצאת בבית היתומים "הדסה".
האור מיסתנן מהחלון. שקט. רק עכשיו היתעוררתי.
שערי השחור פרוע. אין לי כוח לקוּם ולהיסתרק.
אני הכי וותיקה פה.
עוד שקט. אני לא רגילה לכזה שקט. כולם בחדר ישנים. אפילו רוי השוויצר, שטוען שהוא יכול להישאר עד הזריחה - עייף ורדום.
השעה עכשיו שש וחצי. אני היתעוררתי ראשונה.
בדרך כלל זה הפוך.
מינטל, החברה הכי טובה שלי, קמה לפני ולא מצליחה להעיר אותי עד השעה שמונה וחצי בבוקר.
אבל הפעם - אני היתעוררתי.
מינטל חייה כאן, בבית היתומים במשך 4 שנים. רוי חי במשך 8 שנים, סיגל עוד קצת חדשה, כי לא עשינו לה טקס חניכה.
יש לה עוד חודשיים עד לטקס החניכה ולפטור מהשם "החדשה".
אני זוכרת את היום הראשון שבאתי לכאן.
בעצם, אני בקושי זוכרת. הייתי ילדה קטנה בעריסה. ילדה קטנטנה...
המטפלת החביבה עלי, אוֹדֶסה, סיפרה לי שלא היה לי שומדבר חוץ משרשרת כחולה יפה. היא סיפרה שהשרשרת הייתה רגילה לגמרי, חוץ מיהלום כחול מבריק במרכזה.
הלוואי שאמא שלי הייתה יכולה לקחת אותי מיכאן.
אבל היא לא יכולה.
אני יודעת.
היא לא תבוא...לעולם.