אוֹדֶסה ישבה על הכורסא המנומרת. ישבתי על הספה הלבנה.
על שולחן הקפה היה מונח קנקן תה.
היא מזגה לעצמה.
"את רוצה?" שאלה אוֹדֶסה בחיוך.
"לא" אמרתי "אשמח לכוס מיץ תפוזים" הוספתי. למיקרה שתישאל שאלה שיהיה לי קשה לענות אליה, אקח שלוק ארוך וכך ארוויח זמן למחשבה.
"למה באת?" היא שאלה.
לקחתי שלוק ארוך. לא להרוויח זמן, פשוט הייתי צמאה.
"רציתי לשאול אותך לגבי כמה נושאים מסויימים" עניתי.
"בבקשה" אמרה והיתרווחה בכורסא.
"את יכולה לומר לי איך קראו לאחותך?"
אודסה קפצה. מעולם לא ראיתי את פניה אדומות יותר. שפתיה היו קפוצות. עניה היו לפתע שחורות להפליא. "מדוע לך לישאול שאלה כזו?" שאלה וניסתה לחייך.
זה לא היה חיוך רגיל. זה היה חיוך מלאכותי, קר. שאין בתווי פניה אפילו רצון לחייך.
"כי ממש אתמול חלמתי עליך חלום" אמרתי. החלטתי להיות נוקשה.
"עלי...?" גימגמה אודסה והחווירה.
הינהנתי.
"מה...מה קרה ב....בחלום?" שאלה אודסה בקול רועד.
"אממ...אמרתי שאני צריכה לישאול שאלות" עניתי תשובה מיתחכמת.
"אז...רק...את...השאלה הזאת....בבקשה" קולה היה צרוד. כלחישה צרודה וחירשית.
"את ניראת חיוורת אודסה.אולי תישתי משהו?" החלטתי לשחק-אותה קשוחה-תמימה.
"אני...אני בסדר...באמת..."
"את חיוורת כולך! מוטב שנידחה את השיחה ליום אחר" אמרתי 'בתמימות'.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" נשמעה צעקה עזה מפיה של אודסה.
ניבהלתי. ברצינות.
"ז'תומרת...אל...תלכי" לחשה חירשית ושוב ניסתה לחייך.
נימלטתי מהחדר. אני לא יכולה לנהל איתה שיחה במצב כזה.
אבל למה היא הגיבה בקיצוניות ששאלתי שאלה אחת, פשוטה כל-כך?
|
|
|
|
;){kind=link}