כבר הרבה פעמים היסתכלתי על השרשרת המרהיבה.
היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם.
היהלום הכחול הזה כאילו נותן לי כוחות.
אני מלטפת אותו. נוגעת בו. הוא מפיץ אור כחלחל בלילה. אור חלש, אבל אור.
אני נוגעת בה לוודא שהיא סביב צווארי. היא עלי ביום ובלילה. אין דקה, ואין שנייה, שבה הוא לא עלי. הוא המזכרת היחידה שלי מהורי.
דימעה נושרת במורד לחיי. אני מנגבת אותה ומקנחת את האף.
"היי" אני שומעת את הקול של מינטל.
היא היתעוררה. סוף-סוף.
חייכתי אליה כרגיל.
היא פיהקה פיהוק ארוך.
חייכתי.
"מה דעתך שנימתח את רוי השוויצר?" שאלתי. מינטל הינהנה. לחשתי לה באוזן את תוכניתי.
"אבל אסור לך ליצחוק!" הזהרתי.
מינטל ביקשה שננסה להעירו קודם ביד.
מובן שניסיונותיה, היו לשווא.
לקחתי דלי מים. מילאתי אותו עד אפס במים קרים. בצעדים קלילים ונימרצים מיהרתי אליו.
"שלוש, שתיים, אחת ו!" לחשה מינטל.
שפכתי.
ספלאש! גל של מים קרים שטף את רוי וניקרענו מצחוק.
הוא התעורר וניראה מבוהל.
"מה זה? אנחנו בים?"
צחקנו עוד יותר למראה פניו הרטובות.
"הו הו, מצחיק מאוד" אמר רוי בכעס והיסתלק.
מיששתי שוב את השרשרת. היא הביאה לי מזל. אני בטוחה.
;){kind=link}